אברהם ואסתר ביאזי חיו בכפר דיארבקיר שבצפון מזרח טורקיה. בשנת 1933, מכרו את כל רכושם ועלו לארץ ישראל מטעמי ציונות, עם ילדיהם הקטנים: רבקה, אליהו ועובדיה. באותם ימים, תחת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, לא התאפשרה עלייה לגאלית, ולכן שכרה המשפחה מבריחי גבול. בדרכם הארוכה, עברו על גבי חמורים מטורקיה לסוריה ומשם ללבנון. בלבנון שכרה המשפחה סירת משוטים מכנופיה מוסלמית, אשר הבריחה אותם מפני הבריטים, בדרך לא לגאלית לחיפה, ומשם המשיכו על עגלות רתומות לסוסים לירושלים.
בירושלים נקלטה המשפחה בבית קרובי משפחה, ולאחר מכן שכרו דירה בשכונת שייח באדר, המוקפת בנחלאות.
בתום שנה, רכשה המשפחה בית ברחוב כפר ברעם שבנחלאות, בית עשוי עץ ומצופה בפח, כדי להגן עליו מפני הרוחות והגשם.
בחצר הקטנה גידלה המשפחה תרנגולות ועיזים למחייתם, אותן רעו בשדות הפתוחים של שייח באדר.
אברהם, שהיה סוחר מכובד בעיירת מגוריו, מצא את עצמו ללא מקור פרנסה, ולכן ניסה את כוחו בעבודות הסתתות ובסבלות. לאחר שרכש את אמון הסוחרים בעיר, קנה עגלה עם סוס והחל להעביר סחורות ביניהם.
לימים פתחו אסתר ואברהם מכולת שכונתית והתקינו את ברז המים הראשון בשכונה, לטובת תושביה. אברהם שימש גם כגבאי בית הכנסת תפארת ישראל, הפועל עד היום ברחוב בצלאל. ההיסטוריה של משפחת ביאזי שזורה בימיה הקשים של טרם הקמת המדינה, במלחמת העצמאות ובתקומה בארץ ישראל.
אליהו, בנם השני של אברהם ואסתר, נולד בערב ט”ו בשבט בשנת 1929 בכפר דיארבקיר. בהיותו הבן הגדול, היה אליהו יד ימינו של אביו, וסייע בכל יכולתו בפרנסת הבית בעבודות סבלות ובבנייה ושיפוצים שנדרשו להרחבת הבית הרעוע שרכשו.
בגיל 10 הצטרף אליהו לתנועת “הנוער העובד”, ומשם נשלח ללימודי קונדיטוריה. לאחר מכן עבד כשוליה במאפיית “ברמן”, במאפיית “פרומין” ובמגדניית “מרקוס”, שם למד את סודות אפיית עוגות הכלה, אשר קישטו לא אחת אירועים בירושלים.
בגיל 15 התגייס אליהו לגדנ”ע, החל להתאמן לקראת המלחמה המתקרבת ונשלח לעמדות שמירה בגבולות ירושלים.
עם ההכרזה על הקמת המדינה ובפרוץ מלחמת העצמאות, גויס אליהו לחטיבת הראל, לגדוד השישי של הפלמ”ח,
ולחם הן בפרוזדור ירושלים והן בעיר עצמה במאבק על שחרורה מהמצור בו הייתה נתונה. הבית ברחוב כפר ברעם שימש גם כמחבוא לכלי נשק בתקופת הקמת המדינה.
בשנותיו האחרונות, תיעד אליהו את אירועי מלחמת העצמאות בהם השתתף, והמאבקים שבהם לחם.
חלק מסיפוריו מצאו את מקומם בספרו של עומר שגיא, "ימי בפלמ"ח – סיפורו של אליהו ביאזי", נבדק ואומת מול ארכיונים ומסמכים היסטוריונים.
הספר הופקד במוזיאון הפלמ"ח כתיעוד אישי של לוחם מן השורה.
במהלך סיור במשלטי שער הגיא, תיאר אליהו את אירועי מלחמת העצמאות ואת קרבות הגישה לעיר הנצורה, ושיתף בסיפוריו מהקרבות.
* אליהו בטקס ערב יום הזיכרון תשע"ב במבשרת ציון
* אליהו נפטר ב – ד' טבת התשע"ו 16 בדצמבר 2015 (טקס יום השנה לזיכרו)
גאולה נולדה בשנת 1930 לשאול ומזל מזרחי ז”ל, צאצאים למשפחות עם היסטוריה של 7 דורות בארץ ישראל.
גאולה גדלה ברחוב הירמוך שבזיכרון יוסף, למדה בבית הספר “אוהל משה” עד כיתה ו’, ומשם עברה לבית הספר “רוחמה” להמשך הלימודים.
בגיל 12 הפסיקה ללמוד ויצאה לעבוד במשק בית על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. בגיל 14 הכירה את אליהו – בעלה לעתיד, במסגרת תנועת הנוער העובד והלומד.
בגיל 17 למדה גאולה בבית ספר למטפלות מוסמכות, ומשם נשלחה לראש העין לטפל בעולי תימן שהגיעו בעליית מרבד הקסמים.
לאחר שקיבלה תעודת הסמכה, עבדה ב"הדסה" כמטפלת במחלקת ילדים ויולדות. ב-1948, לפני המלחמה, כרתו אלי וגאולה ברית ונשבעו אמונים זה לזה. בתום המלחמה התחתנו ועברו לגור בבית הוריו של אליהו, בחדר קטן בכפר ברעם.
לאחר נישואיה, המשיכה גאולה לעבוד ב"הדסה" במחלקת נשים ויולדות ברחוב הנביאים עד שנת 1952, אז נולדה ביתם הבכורה, אתי, שנקראה על שם סבתה אסתר. בשנת 1956 נולד בנם, אברהם, שנקרא על שם הסבא אברהם.
בשנת 1963 נולדה בתם השלישית, מימי, בשכונת “יפה נוף”, ונושאת את השם מזל על שם אימה של גאולה. בשנת 1963 רכשו אליהו וגאולה חנות ברחוב ישעיהו, שם הקימו את מגדניית “מעדן” שליד קולנוע “אדיסון” המיתולוגי, ועבדו יחד כ-30 שנה.
אברהם – אבי, בנם של אליהו וגאולה, ספג ציונות מהוריו, וסיפורי הקמת המדינה נשמעו מפי אליהו כסיפורי הילדות.
אבי התגייס לצבא ושירת בחיל האוויר, ולאחר סיום השירות הצבאי, התגייס לכוחות הביטחון כרכז מודיעין במחלק המיעוטים במשטרת ישראל.
מסירותו הרבה לעבודת הביטחון השוטף הניבה הישגים רבים, והקנתה לו הערכה רבה בין חבריו ומפקדיו.
ב-30.1.1986, נרצח אבי בידי כנופיית סוחרי סמים מהכפר סילוואן, לאחר שחשף את פעילותם הנפשעת בעיר.
אנדרטה לזיכרו של אבי, כהערכה למורשתו, הוקמה על ידי המשפחה ועיריית ירושלים מול חומות העיר העתיקה, בטיילת שליד שער יפו.
מאותו יום, חרב עולמם של משפחת ביאזי וכל מסלול חייהם השתנה.
אליהו, שהיה בן 57, וגאולה, בת 55, שהשכירו את המגדנייה לפני הרצח, אספו את השברים,
אזרו כוח וחזרו לעבוד במגדנייתם. בשנת 1995 פרשו מעסקי הקונדיטוריה.
גאולה התנדבה במשך 15 שנה במוסד “יד שרה”, ואליהו, איש יצירתי ובעל יכולת ביצוע מופלאה,
מצא את סיפוקו בעבודת עץ בנגרייה שבנה בעליית גג ביתו.
בנגרייה השקיע את רוב זמנו ומרצו בלמידת תחום הנגרות וביצירת חפצי נוי,
קערות עץ, פמוטים ובעיקר חנוכיות ומנורות המפיצות אור וחום, ומשדרות אופטימיות ושמחה.
את יצירותיו הקדיש אליהו לזכר אבי בנו, ותרם את העבודות לטובת הציבור. שיא יצירתו היה "כיסא אליהו הנביא", שהוקדש לעילוי נשמתו של אבי בנו ונתרם לבית הכנסת.
נחלאות הוא כינוי כללי ל-32 שכונות צפופות המחוברות זו לזו בירושלים.
רוב השכונות נבנו בסוף המאה ה-19, כחלק מהתהליך של יציאה מחומות העיר העתיקה, כאשר חלקן נוספו בתקופת המנדט הבריטי.
כל שכונה נבנתה בהתארגנות מסוימת, בין אם על בסיס כלכלי משותף, עדתי או אחר.
רוב השכונות מרוכזות בין הרחובות אגריפס ובצלאל, ומיעוטן מגיעים עד רחוב יפו מכאן ושכונת בצלאל מכאן.
הן בנויות במתכונת של שכונות החצר, אופייניות לבנייה היהודית הקהילתית של התקופה.
השכונות הראשונות נבנו על ידי יהודים יוצאי העיר העתיקה, אנשי היישוב הישן,
בעוד שהחדשות יותר הוקמו על ידי בני עדות המזרח שעלו ארצה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
הקרקע נקנתה בחלקים מידי יושבי הכפר הערבי ליפתא.
השכונות הראשונות, "אבן ישראל" ו"משכנות ישראל", נבנו בשנת 1875.
השכונות האחרונות בגוש זה, הכורדיות, כמו “זכרון יוסף” ו”זכרון יעקב”, הוקמו בשנות ה–20 וה–30 של המאה ה–20.
השכונות נבנו בטכניקות של פעם, ולמקסימום חיסכון, מה שהוביל למצב הבתים להתערער לאחר זמן קצר. לאחר מלחמת ששת הימים ועד תחילת שנות ה–80, צעירים עברו להתגורר בשכונות החדשות בירושלים, והשאירו את נחלאות ברובה לאוכלוסייה המבוגרת, עד שהאוכלוסייה צנחה ל-4,000–5,000 נפש.
עם הזמן, התחילו אנשים לגלות את הקסם של נחלאות, את הרומנטיקה של הסמטאות ואת נוחות המגורים במרכז העיר. צעירים וסטודנטים החלו למלא את השכונה
הירושלמית האותנטית, ובשנת 1987 החל פרויקט שיקום השכונות. אוכלוסייה מבוססת יותר החלה להגיע, וכיום מתגוררים בשכונות נחלאות כ-7,000 תושבים.
נחלאות הפכה עם הזמן לאחת השכונות המבוקשות והחיות ביותר בירושלים, עם מגוון קהלים, עסקים קטנים ומסעדות, המשלבים בין תרבויות שונות ומציעים חוויות
ייחודיות לתושביה ולאורחיה.
